Sprache | Language | בחירת שפה
משפחת קון
מאז 2022, נושאת כיכר זו את שמה של אילזה קון, יהודייה שנולדה בקובורג בשנת 1906. הוריה, במקורם מבוהמיה, הגיעו לעיר בשנת 1901. אביה, זיגפריד קון, פתח חנות לבדים ומוצרי אופנה. החברה התבססה במהירות בקהילת העסקים של קובורג, ובשנת 1909 כבר עלה בידו של זיגפריד לעבור למקום חדש בצד השמאלי של רחוב מוהרנשטראפלה 36. בערך באותו הזמן, הוא גם הקים משפחה. בנוסף לבתו אילזה, נולדו לו שני ילדים נוספים, שנפטרו בגיל צעיר. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הפגינו בני המשפחה חמלה וסולידריות ותרמו מצעים, בדים לחולצות, וצמר לצלב האדום. כמו כן, הם תרמו סחורות לעניים ולנזקקים.
לאחר עליית הנאצים לשלטון, השתנו חייה של משפחת קון בפתאומיות ובאכזריות. במרץ 1933, הפך זיגפריד קון למטרה של המשטר החדש. הוא נלקח ל"מעצר מגן" על ידי חברי ״פלוגות הסער״ (Sturmabteilung) שפעלו כ"שוטרי חירום" והובא למכון ההכאות (״פרוגלשטובה״) הידוע לשמצה, שם הוכה קשות לפחות פעם אחת. במקביל, קראו הנאצים להחרים את עסקיו. למרות שהוא פתח מחדש את עסקיו לאחר שחרורו, פחות ופחות לקוחות הגיעו. המעטים שעדיין הגיעו סירבו לעתים קרובות לשלם עבור רכישותיהם, מה שהוביל לחובות של יותר מ-7,000 רייכסמארקים.
בנסיבות מדכאות אלו, עזבה אילזה קון את קובורג. בשנת 1934 היא נישאה להולנדי בשם משה פול ועברה אתו לאמסטרדם. עם זאת, גם שם לא מצאה אושר מתמשך. הנישואים נכשלו והם התגרשו בשנת 1937. אילזה חזרה לשם נעוריה והפכה לבעלת ועוזרת בית. עם זאת, אפילו בהולנד, זוועות המשטר הנאצי הדביקו אותה לאחר שהוורמאכט הגרמני כבש את המדינה בשנת 1940. ללא אמצעים כלכליים כדי להימלט, היא הפכה שוב לקורבן הרדיפות האנטישמיות מהן נמלטה בעבר. בשנת 1938, ספגה המשפחה מכה קשה נוספת: אביה של אילזה נדקר למוות בחנותו, כנראה על ידי אנטישמי קנאי. העבריין מעולם לא הובא לדין. אמה של אילזה, שהושפעה עמוקות ממעשה נורא זה, סגרה את העסק וסוחר נאמן למפלגה השתלט על המלאי שנותר.
באפריל 1942, גורשה הרמין לגטו קרשניצין ליד לובלין, שם נעלמו עקבותיה. אילזה נכלאה במחנה המעבר ווסטרבורק בסוף יולי 1942, ולאחר מכן גורשה למחנה הריכוז אושוויץ ברכבת "T 27-7-42". חודש לאחר מכן היא נרצחה שם. הכיכר נקראה לזכר גורלה הטרגי, אך השם אילזה קון מייצג גם את גורל הוריה וגורלם של כל שאר היהודים מקובורג שנרצחו על ידי המשטר הנאצי.
רופאים
יהודים בגרמניה הורשו ללמוד רפואה מאז סוף המאה ה-17. כתוצאה מכך, מספר הרופאים היהודים גדל בהתמדה, במיוחד בערים הגדולות. כבר בשנת 1756 הוקם בית חולים יהודי בברלין. בתקופת הנאורות, רופאים נחשבו לחלק מהאליטה האינטלקטואלית היהודית. הרופא היהודי הראשון בקובורג, רופא השיניים הרמן סימון, התיישב בעיר רק ב1866. לאחר שנת 1900, שבעה רופאים יהודים נוספים הלכו בעקבותיו ופתחו מרפאות משלהם. רובן הוקמו באזורים היוקרתיים ליד התחנה או לאורך מורנשטראסה. משנת 1909, הרופא היהודי פרנץ קולמרס היה גם מנהל בית החולים של קובורג, הוא המרפאה של ימינו. הוא מילא תפקיד זה במשך 15 שנים.
ד"ר אמיל גוטמן, יליד קובורג, פתח מרפאה מומחית לאורתופדיה וכירורגיה ברחוב מורנשטראסה 32 (הבית השלישי משמאל) בשנת 1905. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוא שירת כקצין רפואי בבתי חולים צבאיים בבמברג ובווירצבורג. בתקופת רפובליקת ויימאר, הרחיב ד״ר גוטמן את המרפאה שלו למרפאה אורתופדית מיוחדת. הוא צבר מוניטין מצוין והיה פעיל כרופא תאונות ומומחה רפואי. הוא גם פרסם מאמרים בכתבי עת מקצועיים. בנותיו, הלן ומרגרט, שאפו גם הן לקריירה בתחום הרפואה.
עם עלות היטלר לשלטון, השתנה מצב המשפחה באופן דרמטי. כבר בשנת 1933, ד״ר גוטמן, כמו כל הרופאים היהודים, איבד את רישיונו לטפל בחולים בעלי ביטוח בריאות ציבורי. מאותו רגע ואילך, הוא הורשה לטפל רק ביהודים ובחולים המבוטחים באופן פרטי. נאסר על בנותיו לעסוק במקצועות שבחרו, ולכן הן עזבו את המדינה. משנת 1938, רופאים יהודים, ושנה לאחר מכן, רופאי שיניים ווטרינרים, לא הורשו לעסוק ברפואה, על פי תקנות 4 ו-8 לחוק האזרחות של הרייך. מאותו רגע, לא הורשו רופאים יהודים לקרוא לעצמם רופאים. חלקם המשיכו לעסוק כ״סגל בריאות״ ("Krankenbehandler") ובכך הבטיחו את הטיפול הרפואי המתמשך של האוכלוסייה היהודית. עם זאת, רבים התאבדו או-כמו אמיל גוטמן - עזבו את גרמניה.
באוקטובר 1941, לאחר שארבעה רופאים יהודים נוספים כבר הצליחו להימלט קודם לכן מקובורג, נמלטו אמיל ואשתו לקובה. משם, הם היגרו לארצות הברית בשנת 1943. אמיל גוטמן נפטר בהוליווד בשנת 1956. בני משפחת גוטמן היו היהודים האחרונים שנמלטו מהעיר לפני תחילת הגירושים. הרופא היהודי האחרון בקובורג, ד"ר מוריץ קרמר, גורש בסוף נובמבר 1941 למחנה ריגה-יונגפרנהוף, שם, ככל הנראה, נרצח.
התחנה הבאה
סוחרי בקר יהודים כמו זיגפריד שטרן השפיעו על כלכלת קובורג משנת 1871. למרות ההסתה האנטישמית, הם הצליחו להחזיק מעמד עד 1935, אז נשללה מהם הזכיינות והם נאלצו לברוח.
על שביל הזיכרון
אזרחים יהודים היו חלק בלתי נפרד מקהילת קובורג במשך עשרות שנים. תחת הנאציזם, הקהילה היהודית וחבריה הושמדו. זו האחריות שלנו לשמור על זיכרון תרומתם וסבלם בעיר.
ב-23 במאי 2023, החליטה מועצת העיר קובורג להנציח את חיי היהודים בקובורג באמצעות שביל זיכרון העובר דרך העיר. השביל כולל 14 תחנות ועוקב אחר תולדות הקהילה היהודית בקובורג: החל משילוב הקהילה בחברה המקומית באמצע המאה ה-19 ועד להשמדתה השיטתית עם ראשית עליית הנאציזם.
שביל הזיכרון נחנך רשמית ב-31 ביולי 2025.