בית מגורים של סאלי ארליך

בתקופת התיעוש הגבוה בגרמניה (1914-1871), יותר ויותר סוחרים יהודיים ייסדו עסקים משלהם. למרות שהם התמקדו בעיקר בתעשיית הטקסטיל, יהודי קובורג נקטו בגישה שונה: משנת 1872 ואילך, היצרנים היהודים  בעיר התרכזו בעיקר בייצור נצרים ורהיטים. חברת הכובעים והכובעים ארליך הייתה מקרה חריג בולט.

החברה נוסדה בשנת 1893 על ידי קרל ארליך ומשנת 1906 נוהלה על ידי האחים הרמן וסאלי ארליך. תחת ניהולם, החברה הרחיבה את פעילותה ופיתחה קשרים עסקיים ברחבי דרום גרמניה. בשנת 1913 רכשו האחים את הנכס ברחוב צינקוואר 39, ושנה לאחר מכן הם בנו במקום מחסן ואולם תצוגה, יחד עם מעלית לסחורות, חידוש מודרני בתחום. בשנים 1928/27 הפסיקו האחים ארליך את הייצור ומאז ואילך הפעילו עסק סיטונאי לכובעים וכיפות.

לאחר עליית היטלר לשלטון, העסק ירד בהתמדה, והם איבדו לקוחות רבים. לכן, משנת 1937, ניסו האחים ארליך למצוא ערוצי הפצה חדשים כסוכנים נודדים, אך מאמצים אלה נכשלו. עד 1938, החברה העסיקה רק שלושה
עובדים. בסופו של דבר היא נאלצה להיסגר במסגרת "התקנה להוצאת היהודים מחיי הכלכלה בגרמניה", שפורסמה בנובמבר 1938. אותו גורל פקד את כל העסקים האחרים בבעלות יהודית בקובורג, אלא אם כן הם כבר נאלצו להיסגר בשל לחץ פוליטי וכלכלי גובר קודם לכן.

במהלך פוגרום ליל הבדולח ב-10-9 בנובמבר 1938, נעצר הרמן ארליך והוכרח למכור את ביתו. לאחר שחרורו, ב1939, הוא היגר עם משפחתו לארצות הברית. סאלי ארליך, לעומת זאת, נשאר בקובורג. בשנת 1942 הוא גורש וככל הנראה נרצח בגטו קראשניצ'ין ליד לובלין. רשמית, מכיוון שחצה את גבול הרייך, אם כי בכוח, הוא נחשב כמי ש"היגר" במרשם האוכלוסין.